לפני ימים ספורים הסתיימה העונה השנייה של "חתונה ממבט ראשון". בפני הזוגות בתכנית ניצב אתגר קשוח – לשחק את תפקיד הבעל והאישה מבלי לעבור לפני כן את תהליך ההיכרות הטבעי שחווים בני זוג בטרם קבלת ההחלטה למיסוד הקשר.
הליך הפונדקאות מזכיר זאת במידת מה וניתן לכנותו "תינוק ממבט ראשון" – כאן, ללא מצלמות וללא מייק אפ, בני זוג הופכים בין לילה הורים לתינוק חדש מבלי לחוות את תשעת חודשי ההיריון על בשרם ועל בטנה של האם הביולוגית.
רבות סוקר בתקשורת הליך הפונדקאות מן הזווית של האם הפונדקאית, אך כמעט ולא ניתנה הדעת מה מתחולל בחייהם של ההורים הביולוגיים. שוחחנו עם קרן ודן שמות בדויים לשם המחשה), זוג הורים שעברו הליך של פונדקאות באוקראינה במסגרת הזכות להורות, וקיבלנו הצצה מרגשת מאוד אל תוך חייהם.
זוג מצפון הארץ, הורים לילד בן 9 וחצי שנולד לאחר טיפולים רבים ומתישים וזוג תאומים בני שנה וחודשיים שנולדו במסגרת הליך פונדקאות שנעשה דרכנו. הם פנו לפונדקאות מהסיבה השכיחה והעצובה – אי הצלחה ללדת באופן טבעי. "עברתי במשך שנים רבות אינספור טיפולי הפרייה", משחזרת קרן. "הבן הבכור נולד במאמץ רב ולאחר מכן חוויתי היריון של תאומות שהסתיים בהפלה בחודש שישי. הייתי מרוסקת נפשית. ניסיתי בכל זאת להמשיך וללדת אבל בכל פעם ופעם איבדתי את התינוק בשלב כלשהו של ההיריון".
"פונדקאות היא האופציה האחרונה שחשבנו עליה"
בשלב הבא, החלו בני הזוג לפעול לכיוון של אימוץ ילד מתוך רצון עז שבנם הבכור לא יהיה בן יחיד. יש להם בטן מלאה על הליך האימוץ בישראל. "תהליך האימוץ בארץ הוא פשוט מבייש ומחפיר", הם מתרעמים. "הבירוקרטיה מציבה אינספור חסמים וטענו בפנינו שאין כמעט ילדים המיועדים לאימוץ. זה נשמע כל כך לא הגיוני, הרי כולם יודעים שלא חסרים ילדים שזקוקים לבית חם".
הם לא ויתרו ופנו לאימוץ מרוסיה ובשיאו של התהליך, בשנת 2017, הנשיא דאז ולדימיר פוטין סגר את שערי המדינה בפני אימוץ על ידי תושבי מדינות זרות, וגם הניסיון הזה נפל עבורם. "פונדקאות היא האופציה האחרונה שחשבנו עליה", הם מודים. "יש כל כך הרבה ילדים חיים ונושמים וקיימים ברחבי העולם שהיינו מעדיפים לגדל לפני פנייה להליך כזה, אבל למרבה התסכול, זה לא התאפשר בפנינו". ואז הם פנו להליך הפונדקאות ומכאן יצאו לדרך ששינתה את חייהם.
במה הרגשתם שלידת התאומים בפונדקאות שונה לעומת הלידה הביולוגית שעברתם עם בנכם הבכור?
"אנחנו לא חווינו באמת את ההיריון, זה שונה, והמרחק בין ישראל לאוקראינה גם עושה את שלו. כדי להרגיש מעורבים יותר ביקשנו כל הזמן לשלוח לנו צילומים של בדיקות האולטרה סאונד וגם צילומים של האם הפונדקאית. היה לנו חשוב לראות את הגדילה של הבטן כדי לחוות בכל זאת את ההיריון. גם נסענו פעם אחת לסקירת מערכות הראשונה לאוקראינה, וצפינו בבדיקה".
"סוף סוף התחלתי להרגיש אימא"
לפתע התעוררה בתוך קרן התחושה האימהית. "בסקירת המערכות הראשונה ראיתי את העובר שלי מול העיניים, ממש התרגשתי. עד אז הבנתי שיש הריון אי שם אבל לא חוויתי אותו באותה עוצמה בגלל המרחק".
ואיך הרגשתם בזמן הלידה?
"אנחנו לא הספקנו ללידה עצמה, למרבה הצער שנו. הלידה הייתה אמורה לקרות ביום שישי. הייתה לנו טיסה מתוכננת ביום רביעי, יומיים לפני כן, ובסוף היא ילדה בשלישי בבוקר. למרות זאת, מאוד מאוד התרגשנו ביום שהודיעו לנו. לא מצאנו את עצמנו מרוב אושר. בדיוק באותו יום רשמית קרן נכנסה לחופשת לידה".
קרן, מתי קלטת שאת ממש הופכת לאימא של התאומים?
"בהתחלה זה היה קשר שנבע מהצורך לטפל בילד יותר מאשר ההבנה שזה באמת הילד שלך. לפעמים הייתי מסתכלת עליהם ואומרת לעצמי 'אני לא מאמינה שהם שלי. אני לא מאמינה שזה אמיתי, אחרי כל מה שעברנו. אבל מהר מאוד, תוך כדי הטיפול והדאגה הרגשתי שאני מתחברת, זה בא בטבעיות. החיבור נוצר גם מצדם של התאומים כי הם ידעו שאני מטפלת בהם. הם למדו להכיר את הריח שלי ואת הקול ואת הדמות. ראיתי שהם ישר נרגעים כשאני מרימה אותם. אחר כך הגיע החיוך. השריתי עליהם תחושה של רוגע ושלווה".
"הם היו תינוקות טובים"
"הבת הייתה נוחה מאוד כל הזמן, היא פחות דרשה והבן היה יותר מפונק ודרש יותר תשומת לב", בני הזוג נזכרים. "הוא רצה יותר את המגע ולהיות יותר על הידיים וגם יותר העיר בלילה. הבת ישנה טוב יחסית".
"כשחזרנו לארץ בלילה הראשון עוד הערתי אותה כי נלחצתי שהיא לא קמה. בלילה השני כבר נרגעתי", אומרת קרן בחיוך. "הם היו תינוקות טובים בסך הכול".
קרן, עם אילו חששות התמודדתם?
"במהלך התקופה ששהינו באוקראינה עם התאומים גרנו בדירה ששכרנו. בלילה הראשון שהבאנו את התאומים לדירה הייתה התרגשות גדולה, אך היא הייתה מלווה בחששות. כל הזמן חשבתי אני אשמע אותם? איך אני אדע שהם נושמים? איך אני אקום? כל הזמן קמתי לבדוק שהם נושמים, שהכול בסדר. במשך כל הלילות הייתי סביבם, בודקת, מאכילה, מרגיעה. מצד שני, גם התמלאנו געגועים אל הארץ ואל המשפחה. אנחנו נמצאים שם, רק אני, בעלי והבן הבכור. בשלב מסוים הבעל והבן שבו לארץ וההורים שלי באו להיות איתי שם ואחר כך אחותי באה. רק בשבוע האחרון הבן ובעלי חזרו להיות איתי ואז חזרנו כמשפחה הביתה לישראל. הרגשנו כולנו, כתא משפחתי, שצריך להסתגל למצב החדש, עם כל החששות והפחדים".
אבל החששות החלו להתעורר עוד הרבה לפני, כבר בתקופת ההיריון, בדיוק כמו לכל זוג הורים אחר שחווה היריון ביולוגי. "בגלל שעברתי הריון של תאומות ואני יודעת מהם הסיכונים, אז כל הזמן הייתי בחששות", משחזרת קרן. "שחס ולילה יקרה משהו, שהיהריון יעבור בשלום, שכל הבדיקות של העוברים יהיו בסדר".
ואכן, הכול עבר בשלום ובהתרגשות עצומה. "שמחנו מאוד, מאוד רצינו את התאומים. מבחינתי זה החזיר לי את מה שאיבדתי. אלוהים בירך אותי בתאומים במקום התאומות שמתו בהפלה".
"היו פעמים שבהן הפונדקאית אושפזה על צינונים, וכל מצב כזה זה חשש. אני איבדתי הריון בשבוע 24, והתפללתי רק שתעבור את השבוע הזה. ברגע שהיא עברה את זה, ועם כל שלב שהיא עברה, עוד שבוע ועוד שבוע – כל שבוע כזה הרגשתי הקלה גדולה יותר".
היו לך עוד חששות מהזווית האימהית בגלל שההיריון לא היה ביולוגי?
"כן, האם אני אקשר אליהם, האם אני אוהב אותם כמו שאני אוהבת את הבן הבכור שלי, ובכלל, איך זה יהיה בעצם. מעבר לכך חששנו איך מתפקדים עם שני תינוקות במקביל".
מתחילים את החיים האמיתיים בישראל
מה קרה מרגע שחזרתם לארץ עם התאומים?
"התחילו להגיע אלינו בני משפחה וחברים נרגשים, ונהיה לחוץ יותר. התקופה ששם הייתה הרבה יותר רגועה כשלא היו אתנו עוד אנשים. יש בזה משהו טוב ומשהו פחות טוב. היינו צריכים לארח ולהיות נחמדים. כשצריך להיות סביב האנשים שנמצאים אצלך בבית וגם להיות עם הילדים במקביל זה מכניס ללחץ".
"מצד שני, אנחנו משפחה גדולה וכשחזרנו כולם חיכו לנו בבית עם שלטים ובלונים, שרו לנו ברחוב. הפתיעו אותנו עם ארגון מתוקתק ויפה של החדר לילדים. בני המשפחה סידרו לנו ממה הכול, ארגנו לנו הכול. כולם נרתמו להכנת החדר, לכל הקניות".
איך הסברתם לבן הבכור, שהיה אז בן שמונה, מהי פונדקאות?
"קנינו ספר מעמותת חן לפריון שמתאר ומספר את הסיפור הזה של הפונדקאית וגם הסברתי שיש לה לאישה ביצית ולגבר זרע ומייצרים מזה עובר. ממש כמו שאתה נולדת, גם הוא נוצר בטיפולי הפרייה. הוא הבין, אחר כך סיפרנו בכיתה שלו על כל התהליך. יש לו ילד מאומץ בכיתה, אז הילדים שאלו אם זה אימוץ והסברנו שזה משהו אחר, שאלו הילדים שלנו".
"חשבנו שזו סוג של חזרה גנרלית איך להסביר לתאומים כשהם יגדלו. אנחנו נכין להם ספר של כל התהליך, כולל עוד לפני בתקופה כשהפונדקאית הייתה בהריון עם כל התמונות שלה עם הבטן, עם האולטרה סאונד ועד גיל שנה. זה יהיה ספר הפונדקאות שלנו".
איזה טיפים יש לכם לתת להורים שפונים להליך של פונדקאות?
"ללכת עם התחושות שלכם, להאמין שאתם מסוגלים ויכולים, להיות רגועים, ברגע שאתם רגועים – גם התינוק רגוע. חשוב לזכור שהאינטואיציה הנשית תבוא גם בפונדקאות. וכן, זה כמו בחתונה ממבט ראשון, ממש ככה, ממש לקבל את זה בלי הכנה. מעבר לכך, צריך לקחת את התקופה במהלך השהות באוקראינה כחוויה. אותנו זה גיבש מאוד כמשפחה ואיחד בינינו. היינו כל הזמן ביחד, ותמיד אחד בשביל השני, למען אותה מטרה".
