למה בחרתם בהליך פונדקאות עם הזכות להורות?
"כשהחלטנו להרחיב את המשפחה, ידענו שהבחירה שלנו תהיה פונדקאות, היה לי ברור שאפנה לחברה של דימה", מספרת לנו תמר מרמת גן, אימא לילד בן עשר ולזוג תאומים בני שנה ותשעה חודשים. תמר ובן זוגה מכירים את דימה, בעלי חברת "הזכות להורות" כבר שנים. לפני כעשור הם עברו תהליך אימוץ במסגרתו אימצו את בנם הבכור וכעבור מספר שנים החליטו להכניס לחיק המשפחה ילד נוסף. "יש לי היסטוריה ארוכה של טיפולי הפריה, לפני האימוץ וגם אחריו. אחרי שבחרנו באופציית האימוץ, החלטנו שהפעם אנחנו הולכים על פונדקאות – תהליך יותר קצר, וגם רציתי ילד שיהיה שלנו, עם הזרע של בן זוגי", מסבירה תמר.
מה היו התחושות לקראת הכניסה לתהליך פונדקאות?
"רציתי שהכל יעבור בשלום, אבל הייתי שלמה עם ההחלטה שלי. ידעתי שאני רוצה שהפונדקאית תגיע מאוקראינה ושעל התהליך יהיה אמון בדימה והצוות שלו. דימה וליאוניד, אחים ילידי אוקראינה, הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם במאה אחוז בנושא הפונדקאות בחו"ל. זכרתי עוד מתהליך האימוץ של בני באוקראינה את הנאמנות של דימה, את מוסר העבודה ואת הכוח שיש לו להניע שם דברים. הידע וההיכרות המוקדמת עם המקום הם קריטיים להצלחת התהליך. ידעתי שאני אהיה בידיים טובות. גם העובדה שמירה נמצאת באוקראינה, דואגת ומלווה יד ביד מאד עזרה לנו במהלך הדרך".
לתמר גישה אופטימית וחיובית, והיא מציעה לכל מי שמתחיל את תהליך הפונדקאות לנסות לקבל את צורת החשיבה הזו – משום שכך הדברים עוברים יותר בקלות. "כשטסנו בפעם הראשונה לחתום על חוזה ולהכיר את הפונדקאית עשינו מזה חופשה קצרצרה – לקחנו שני לילות במקום לילה, הילד נשאר בבית. אם הגעתי לסיטואציה בה אני לא יכולה להביא ילדים וצריכה לעבור תהליך, אני מנסה למצוא את הרגעים הטובים בתהליך הזה".
הפונדקאית נכנסה מהר מאד להריון עם תאומים, ולכל אורך הדרך קיבלו עדכונים מטעם החברה. היא הייתה אמורה להיכנס לניתוח קיסרי אך נכנסה לחדר הלידה יום לפני התאריך שנקבע – כך שהם פספסו את הלידה והגיעו יום למחרת, בליווי בנם. התאומים, בן ובת, נשארו יומיים בבית היולדות.
"הקשר העמוק נוצר מיד. אחרי חוויה כזו האימא מרגישה כאילו ילדה, החיבור וההתאהבות כל כך מהירים גם אם לא עברתי את התהליך הפיזי. אלו תינוקות בני יומם, קשה שלא להתמסר ולגלות את הקשר כבר מהרגע הראשון".
האם סיפרת לבנך בן העשר על תהליך הפונדקאות ?
"בהחלט. הוא היה שותף, לא הסתרתי ממנו דבר. התייעצתי עם איש מקצוע בנושא והוא המליץ לי לקחת אותו איתנו לחוות את החוויה. הראתי לו גם איפה ישנתי איתו אחרי שלקחתי אותו מאימוץ. הוא מאד התלהב מהתאומים ומהעובדה שעכשיו הוא 'אח גדול'".
המשפחה חיכתה כחודשיים עד שיאשרו להם את הדרכונים בקונסוליה. תמר מבקשת להדגיש שאמנם הימים האלו אחרי הלידה, בהם מחכים לחזור לארץ, הם קשים מאד אבל באמצעות הסתכלות קצת אחרת והתאמת ציפיות אפשר להפוך את הלימונים ללימונדה. "יש בחוויה הזו משהו מאד מחשל ואחר כך כל מיני מכשולים בהורות כבר הרגישו 'קטנים' עלינו. אנחנו היינו בימים מאד קרים ובקושי יכולנו לצאת אז התכוננו מבעוד מועד עם תמ"ל, בגדים, בקבוקים, חיתולים ועגלה – הכל הבאנו מהבית. למרות שהכל קיים אצלם בחנויות, אבל יש משהו נוח כשזה נגיש וקל. בנוסף – חשוב מאד לבקש מחברים קרובים או משפחה שיטוסו לעזור במידת האפשר, נפשית וחברתית".
